הנער יפה
הנער יפה.
יפה תואר הנער.
עיניו הכחולות
צוחקות ובוכות.
גבוה ורם
וחזק, ללא צל פחד,
מחפש הוא אוצר
מהיום שעבר.
מסתכל בעיניו
וליבו מספר לי
על אחת שהיתה
במדבר מחכה.
הוא למד מהדרך
את שפת העולם,
והשקט חילחל בו
וליבו אז נדם.
גילה את עצמו
וברא עולמות
התחיל מגרגירי החול
עד עולם הנצח הגדול.
פגשתי את גבי ביום שבת קייצי, בשעת צהריים.
אחותי, שתי חברות ואני, חזרנו מהים יחפות ובבגדי ים אל בית הורינו שעמד מעבר לכביש, במרחק הליכה מהים. כשחצינו את הכביש הראשי, הגיח לעברנו במהירות רכב טנדר-פורד בצבע קרם. היה זה טנדר ישן של אנשים עובדים והוא נעצר באופן פתאומי על מנת שלא לפגוע בנו. נשמעה חריקת בלמים על הכביש. נבהלנו ונעצרנו, נוזפות בנהג על חוסר הזהירות מצידו. לזכותו יאמר שהוא ישב ושמע בהרבה סבלנות את “הברכות” שלנו. אחותי הצעירה היתה אלופה בביטויי חיבה בזמן הצורך.
תוך כדי כך, נפגשו מבטינו לראשונה לכמה שניות ארוכות.
הזמן נעצר.
הרגשתי שהמבט בולע אותי. הסבתי את מבטי הצידה על מנת לקבל מעט אוויר ומרחב, בעודי ממשיכה לשמוע את אחותי נוזפת בנהג הלא זהיר.
כאשר רציתי להמשיך לחצות את הכביש בדרך הביתה, הוא ביקש לדבר איתי. חזרתי, התקרבתי לשמשה וראיתי את עיניו מקרוב. הן היו עיניים כחולות, גדולות ונוצצות. הוא שאל לשמי וביקש את מספר הטלפון שלי.
“שמי חוה,” עניתי, “ואני לא נותנת מספרי טלפון לאנשים שאני לא מכירה.” הוא לא וויתר וניסה פעם נוספת. לבסוף הסכמתי לתת לו את מספר הטלפון שלי.
“אני גבי,” הציג את עצמו בעודו מחפש עט בטנדר המבולגן. לאחר חיפושים רבים לא מצא עט לרשום בו את מספר הטלפון וחשבתי שניצלתי. אך לפתע הוציא קופסת גפרורים מכיסו, הדליק גפרור ועם האפר שנוצר רשם על הקופסא את מספר הטלפון. את זה עוד לא ראיתי – גם יצירתיות וגם נחישות.
גבי נפרד מאיתנו לשלום ונסע. עברנו את הכביש ובדרך הביתה דיברו חברותי בהתלהבות על גבי. אני הראיתי אדישות כאילו שאותי זה לא מעניין. בסתר ליבי התלהבתי ממנו מאוד. עניין אותי לדעת רק דבר אחד – מה גובהו? חברי הקודם היה בגובה שלי, ואני רציתי חבר גבוה יותר. הגענו הביתה כשאני מנסה לדמיין לעצמי את גובהו של גבי. בשעה ארבע אחר הצהריים צלצל הטלפון…
“חוה יש לך טלפון מגבי,” אמרה אחותי.
“מי זה גבי?” שאלתי כאילו אינני זוכרת את שמו. הייתי די נבוכה לשמוע את קולו מעבר לקו. היה לו קול חם, בטוח בעצמו וגברי.
“שלום חוה, מדבר גבי,” אמר, “מה שלומך?”
“בסדר, תודה,” עניתי, מוצאת מחדש את קולי.
“מאוד שמחתי לפגוש אותך,” בישר לי גבי.
“כמעט דרסת אותנו עם האוטו,” התרסתי כנגדו.
“כן, אבל תראי מה יצא מזה,” הוא התחכם.
כך התחילה השיחה בינינו. סיפרתי לו שאני לומדת בכיתה י”א, בבית ספר רודמן ומתכוננת למבחני הבגרות.
“את אוהבת ים?” שאל.
“בוודאי שאני אוהבת ים, איך אפשר לגור בקרית ים ולא לאהוב את הים?” התפלאתי.
“אני לא כל כך אוהב ים,” הכריז במעט ביישנות וסיפר לי שהוא חייל שגר בקריית ים א’. שכונה זו נחשבה יותר מוערכת מקרית ים ג’, מקום מגורי. תמיד ידענו בשכונה שהבחורים של קריית ים א’ שווים יותר והנה אני משוחחת עם בחור משכונה נחשבת.
“אני יכול להזמין אותך לצאת איתי הערב?” ספק שאל, ספק דרש גבי בביטחון.
“אני לא יוצאת לבד עם בחורים שרק הכרתי,” עניתי, לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לומר. כמובן שהורי לא ידעו על המפגש וגם לא על הטלפון. ובכל מקרה, השגת אישור ליציאה היתה כרוכה תמיד במאבקים קשים. גבי המשיך לדבר אל ליבי, עד שבסופו של דבר הסכמתי להיפגש איתו.
לקראת הערב, שזופה, לבושה, מסורקת ומאופרת נפגשתי עם גבי. לבשתי אוברול קצר וורוד עם חצאית מקסי אופנתית. למרבית שמחתי, גבי היה גבוה ואפילו גבוה מאוד, לפחות שלושה שיברים יותר ממני. רווח לי – גם גבוה, גם רזה ונאה, בעל עיניים כחולות ובעל רכב (אמנם הטנדר היה של אבא שלו), גם מקרית ים א’ וגם אשכנזי. ערכתי בדממה את ספירת המלאי שלי והרגשתי שזכיתי בהגרלת מפעל הפיס.
ישבנו יחד על הספסל ליד בית הורי. חששתי מעט להיכנס לרכב ולנסוע איתו אל הלא נודע.
“אני לא מרגישה נוח לנסוע איתך ברכב לבד,” חזרתי בקול על דבריו של אבי שתמיד הזהיר אותי מנסיעה עם אנשים זרים.
גבי היה סבלני. המשכנו לשוחח על הספסל, במגרש הביתי שלי, עד שהרגשתי מספיק בטוחה כדי להיכנס לטנדר.
“לאן את רוצה לנסוע?” שאל גבי.
“אני לא יודעת,” היססתי, “מה אתה מציע?”
“אני אוהב לבלות במועדון בדניה,” ענה בקול בוטח.
“מועדון בדניה?” התפלאתי, “זה רחוק.”
“מה הבעיה?” צחק גבי, “יש לנו רכב.”
זו היתה הפעם הראשונה שהציעו לי לבלות במקום בילוי כל כך רחוק מהבית. מצד אחד רציתי והתרגשתי ומצד שני פחדתי.
נסענו…
נכנסנו למועדון מלא צעירים, מוסיקה של שנות השבעים התנגנה ואנחנו רקדנו, כמובן שלא צמוד. זכרתי את הוראותיו של אבי. אבל גם כך בילינו יפה ואני הרגשתי גדולה.
בסוף הערב נסענו לכיוון הבית דרך העיר התחתית. “עכשיו תטעמי את הפלפל הכי טוב שיש בחיפה,” הכריז גבי וכמו ג’נטלמן אמיתי, קנה שתי מנות פלפל.
“הפלפל מאוד טעים,” אמרתי תוך לקיחת כמה ביסים. “אבל בקריות טעים יותר,” שמרתי על גאוותי.
הגעתי הביתה מאוחר בלילה. הדלת היתה נעולה כרגיל וכדי להיכנס לא היה מנוס מלדפוק בדלת ולהעיר את אחד ההורים. מבט חטוף על השעון הבהיר לי שאני עומדת בפני עוד משא ומתן על השעה שאושרה והשעה שבה חזרתי בפועל.
נכנסתי למיטה, כשבראשי רצות תמונות על הערב הראשון עם הבחור היפה שהכרתי ב”מקרה”.
היום אני לא רואה זאת כמקריות אלא כפגישה גורלית. עם גבי יצאתי למסע בעולם הזה. זה היה מסע לא קל, בוודאי לא המסע שעליו חלמתי ושאותו הגדרתי אז כזכייה בפיס. בדיוק כמו שגבי הגיע לחיי
*
הימים היו ימי בגרויות, ולא היה כל כך הרבה זמן לחולמנות. כשלושה בפתאומיות, חותך את דרכי ומסיט אותי ממנה, כך היו גם חיינו המשותפים. כל מה שחשבתי שגבי יביא לחיי: ביטחון, אהבה, חיים טובים – הביא את היפוכו. כיום יש קולות בתוכי שאומרים שגם זוהי זכייה.
ימים לאחר הפגישה הראשונה שלנו – הפתעה. גבי מודיע לי שתוך כחצי שעה הוא מגיע להיפגש איתי. הוא הגיע עם רכב צבאי ונראה מדהים עם המדים.
נכנסתי לרכב וסגרתי את הדלת בשקט כדי שהורי לא ישמעו את טריקת דלת וישאלו שאלות.
נסענו לים. לי זאת היתה חגיגה לפגוש שוב את הים באמצע השבוע, תוך כדי הבגרויות.
.“אמרת לי שאתה לא אוהב את הים,” תהיתי
“אני לא אוהב להיכנס לים בגלל החול והמליחות,” השיב בנימה נבוכה, אולי תפסתי אותו בחולשתו.
הגענו אל הים. שקט שרר וכל אחד מאיתנו הביט לעבר הים שהשתרע בגוון כחול עם נגיעות של אפור, באופק נראתה אונית מסע.
“איזה יופי. אני כל כך אוהבת לראות את הגלים,” הפרתי את השקט. גבי לא ענה אלא הביט היישר לתוך עיני.
כל צבעי הכחול והירוק התמזגו להם בעולם, כך הרגשתי באותו רגע. הים, עיניו של גבי ועיניי שלי וגם חיינו שהיו עד כה נפרדים – התמזגו ברגע הזה.
גבי היה חייל בשירות סדיר, אבל מאחר ושירת כנהג, הגיע הרבה לבקר אותי, וכך היינו לזוג. שנה מאוחר יותר, סיימתי את כיתה י”ב וניגשתי לבחינות בגרות. הייתי תלמידה טובה ואהבתי ללמוד ואף ללמד. ההורים של החברות שלי העריכו אותי וסמכו עלי. הייתי דוגמא לילדה טובה, חרוצה, נבונה ומסודרת.
התרגשתי לקראת השירות הצבאי. זו היתה הזדמנות לצאת מהבית, לחוות חיים עצמאיים ולהתנסות בתפקידים מעניינים. עברתי את כל הבדיקות והבחינות לקראת הגיוס לצבא. אך גבי התנגד לכך שאתגייס. הוא חשש שאכיר גברים אחרים ופחד מהאווירה המשוחררת ששררה בצבא. גם בבית לא היתה לי תמיכה לגיוס.
באותם ימים החלה אמי לסבול מדיכאון עמוק. ככל הנראה, זה היה דיכאון שסבלה ממנו כבר זמן רב לפני כן. אמא התגעגעה למרוקו, למקום שבו הזיכרונות והחיים היו קלים וזורמים יותר: העבודה, השפה, הטיולים, ושבו היתה פשוט מאושרת. מאז העלייה ארצה אמא סבלה ורצתה לעזוב את הארץ. אבא ניסה לעזור, לנחם ולהלהיב אותה, אך את אמי זה לא עניין. עכשיו, כשהייתי על סף עזיבת הבית – היא נשברה.
,כל היום שכבה במיטה ללא כוחות ותפקידי הבית נפלו עלי: סידורים בישולים וטיפול באחי הקטנים. התגעגעתי לאמא שהיתה יושבת איתנו ומספרת לנו סיפורים, תוך כדי שאני שמה את ראשי על כתפיה והיא מלטפת את שערי. התגעגעתי לאמא ששרה בקול צלול, בזמן הבישולים במטבח, את שיריה של אדית פיאף. אבא התקשה לקבל ולהבין את הקושי שלה והיא מצידה הרגישה שהיא מאכזבת אותנו והתייסרה מאוד. גם לי היה קשה לראות את הויתור של אמא. איך אפשר ככה לוותר? היום אני מבינה שאמא דווקא שמרה על מעט הכוחות שהיו לה, וכדי לא להעלם לגמרי, היא התנתקה…
כשמצבה החמיר – היא התאשפזה במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה ברמב”ם. הגעתי הרבה לבקר אותה. המחלקה היתה בסך הכל מקום די נעים. בשעות אחר הצהריים, כולם ישבו והמתינו לביקור היומי. לפני שהגעתי, הייתי עוצרת בקונדיטוריה וקונה לה סברינה באריזה אישית. לעיתים קבלת הפנים שלה היתה מאוד חמה ולבבית ולפעמים צוננת. בדרכי לאמא תהיתי מה יהיה מצב רוחה היום. כשאני חושבת על כך כיום, אני רואה שלמרות המצב הקשה שהיינו בו, הסתגלתי במהירות. הייתי מלאת כוחות למשימות שעמדו בדרכי, שכללו גם את תפקידיה של אמי וגם את משימת הטיפול בה.
אבי התנגד שאתגייס. הוא רצה שאשאר בבית ואמשיך לעזור בכל הנדרש. הוא ניסה ככל יכולתו לבטל את צו הגיוס אבל נתקל בקושי רב לעשות זאת. בשלב מסוים עלתה האפשרות שאתגייס למשטרה. אבי הוא שוטר והוא ידע שאם אתגייס למשטרה, אוכל לשרת קרוב לבית ואוכל גם להמשיך ולעזור. אבל גם לזה גבי סרב. שני הגברים: אבי ובן זוגי, ניהלו את ההחלטות החשובות של חיי, ואני קיבלתי את דעתם. ומה אני רציתי? בסתר ליבי רציתי לפרוש כנפיים, ללכת לצבא, להיות דיילת אוויר וללמוד. אבל לרצונותי אלו לא היה מענה או תמיכה ואני חונכתי להיות בת צייתנית וטובה.
כך הובילו הדרכים להחלטה להינשא, החלטה ששחררה אותי מהצבא ואפשרה לי להמשיך ולעזור לבני משפחתי. לפחות יהיה לי בית משלי וחיים משלי, קיוויתי בשעה שעמדתי מתחת לחופה.
הבית שלי ושל גבי עמד ברחוב צדדי בקרית ים, בסביבה שקטה וציורית, כפסע מהשוק על המולתו וצבעוניותו. הבית היה בנוי כקרון רכבת בן שתי קומות. בכל “קרון” גרו כשישה דיירים ובין ה”קרונות” חצה מעבר קטן. תמיד התרחש בו משהו מעניין: אחד הדיירים עבר, חתול חדש הופיע או שיח חדש צמח. לקראת הערב התכנסו הדיירים והילדים לתוך הבתים והתארגנו לקראת הלילה. עם הדמדומים, אפשר היה להריח את מגוון הבישולים שאפיינו את מגוון הדיירים. עם כל השוני היה משהו מחבר ברחוב הזה. היה מרחב לכל אחד ואחד ואני יכולתי לנשום.
אבזרנו את הבית מקניות בחנויות “יד שנייה”. את מה שהיה צריך לשפץ, גבי ואני שיפצנו בשמחה. וילונות המטבח היו מבד משובץ בצבע ירוק ולבן ושולחן האוכל עמד מתחת לוילון. זו היתה פינה שאהבתי מאוד.
בכל בוקר נסעתי לעבודה בחיפה, שם עבדתי במחלקת הנהלת חשבונות בבית מסחר למוצרי חשמל.
במשך יום העבודה הכנתי ועדכנתי כרטיסיות לקוחות במכונת הנהלת חשבונות. זו היתה עבודה חדגונית ומרעישה. השתעשעתי ביכולתי להפעיל את הרעש או את השקט כרצוני. מדי פעם מצאתי את עצמי מרחפת במחשבותי לפינה הקטנה והמתוקה שלי במטבח עם הוילון המשובץ. בזמני הריחוף האלו התחלתי לחשוב על ילד.
בסוף כל יום עבודה חזרתי מהעבודה לבית הורי וסייעתי לאחי ולאבי בכל הנדרש. גבי עדיין שירת בצבא סדיר והגיע רק בסופי שבוע. לקראת ערב, לאחר סיום המטלות, הייתי יוצאת מבית הורי בדרכי לביתי שלי, דרך מתחם “המועצה”, שם עמד דוכן פלפל קטן שאין טעים ממנו. זו היתה שגרה שחזרה על עצמה יום יום.
כעבור מספר חודשים, כשגבי כבר היה משוחרר מהצבא, נכנסתי ,להריון. גבי התחיל לעבוד כטכנאי שירות וקיבל רכב חברה. בנוסף 600, בצבע אדום. זה היההיה לנו רכב קטן מאוד שנקרא ווספה רכב נדיר שהיה מיועד לשני אנשים בלבד. הרכב הנדיר והקטן משך תשומת לב מרובה והוצאות האחזקה והתחזוקה שלו היו יקרות מאוד. גבי אהב את תשומת הלב שזכה לה באמצעות הרכב והיה מוכן להוצאות הנדרשות. אני לעומת זאת, לא אהבתי לבלוט ולא היה לי קל להשלים עם ההוצאות הגבוהות.
בכל בוקר יצאנו יחד מהבית ונסענו לחיפה. שם ישבנו בבית קפה בסמוך למקום העבודה שלי. גבי שתה אספרסו קטן ואני הפוך גדול עם קרואסון שוקולד. זה היה המפגש היומי שלנו, מפגש אינטימי שמאוד אהבתי. היינו יושבים זה מול זה ומביטים אחד בשנייה ללא מילים רבות.
בחודשים הראשונים לא פסחו עלי תופעות ההיריון המקובלות, בעיקר הקאות בוקר והרגשת עייפות במשך היום. מאוחר יותר הלכתי ותפחתי, ומכנסי הג’ינס הצמוד והחולצה הצמודה פינו את מקומם למכנסיים מתרחבים וחולצות מתרחבות וארוכות. גופי החטוב השתנה ולגבי לא היה קל עם כך. גם לי עצמי היה זה מוזר לראות ולחוות את השינוי הגופני שלי.
בחודש השביעי התחילו לי כאבי רגליים וכאבי גב חזקים ונאלצתי לשכב בבית לשמירת הריון.
שלושה שבועות לפני הלידה עברנו לגור אצל ההורים של גבי. זה היה בית שקט, ללא ילדים קטנים והיה בו חדר פנוי. זאת בהחלט היתה מנוחה טובה עבורי וניצלתי אותה בשמחה, כשאני מחכה בקוצר רוח לפגישה עם התינוק שגדל בתוכי.